למה אנו מכניסים את מחממי האמבטיה שלנו ל”מבחני עינויים”?
בואו נהיה כנים: אמבטיות הן סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, טיפות מים שנופלות באופן אקראי, ושינויי טמפרטורה קיצוניים שעלולים לגרום להתעייפות של הטרמוסטט. על האריזות של המחממים תראו את הסימן IPX4. זה אומר בעצם שהמחמם יכול לעמוד בפני טיפות מים מבלי להיהרס מיד. אבל הבעיה היא שהדירוג הזה לא מונע את הקורוזיה האיטית והבלתי נראית שקורית עם הזמן.
ההשפעה האיטית של הלחות
אדי המים הם ערמומיים. הם מוצאים את הסדקים הקטנים ביותר בחומרי האטימה ונכנסים פנימה. כשהם נמצאים בפנים, הם מתיישבים על לוחות המעגל ועל רכיבי החימום. אז אנו מדליקים את המחמם. הלחות מתאדה, אך לאחר מכן היא מתקררת ומתעבה שוב. זו מעגל חוזר. עם הזמן, זה פוגע בחיבורים החשמליים ומקלקל את חומרי הבידוד. כדי למנוע זאת, אנו מכניסים את המחממים שלנו לחדר עיבוד חום ולחות. זה בעצם “סאונה של גיהנום”. אנו מדמים שנים של מעגל לחות במשך כמה שבועות בלבד. אנו לא רק בודקים אם האור נדלק; אנו מחפשים סימנים של חדירת מים או פגמים בחומרי הבידוד. אם האטימה נפגעת או שהציפוי נשר, המחמם כולו כשל.
בחירת החומרים הנכונים
אי אפשר פשוט להשתמש בכל סוג של גומי או פלסטיק. כדי שהמחממים יוכלו לעמוד במבחנים שלנו, אנו משתמשים בחומרי אטימה וציפויים מיוחדים שאוהבים מים כמעט כמו שהם שונאים אותם. צינורות הקוורץ נמצאים בתוך חומרי אטימה מסיליקון בעלי עמידות גבוהה לחום. זה חשוב מאוד, כיוון שהחומרים האלה לא נשברים או מתעוותים כשהמחמם עובר מטמפרטורות נמוכות מאוד לטמפרטורות גבוהות מאוד בתוך שניות. אנו גם משתמשים בציפויי זהב או ניקל על החיבורים החשמליים. למה? כיוון שהחיבורים הזולים נפגעים ונקורים באוויר לח. זה יוצר התנגדות, שגורמת לחימום יתר, ובסופו של דבר לכשל של המחמם. זו לא דרך טובה להתחיל את הבוקר.
האיזון הנכון
זו הבעיה הקשה: אם אטמים את המחמם חזק מדי כדי שמים לא יחדרו פנימה, החלקים הפנימיים לא יכולים לנשום. הרכיבים האלקטרוניים שנמצאים בתוך המחמם מתחילים להיהרס, כיוון שאין לחום לאן להתפזר. זו בעיה שצריך לפתור. אנו משקיעים הרבה זמן באיזון בין רמת האטימה לבין כמות החום שנמצאת בלוחות המעגל. המטרה היא לוודא שהחלקים הפנימיים של המחמם יישארו קרים ויבשים, כך שנוכל להדליק אותו בקלות וליהנות מהחום, בלי לדאוג למה שקורה מאחורי הפלסטיק.